אופנת כלבים / חורף 2008
אילן ספירא

לא קל להיות גורת כלבים בחורף הישראלי. ושהחזאים לא יעבדו עליכם. מה סך הכל רציתי?!? כמה שעות שינה רצופות בתוך הכירבולית החדשה שאבא ואמא הכינו לי ומידי פעם גיחה לצלחת האוכל הקרובה למיטתי, שלוק מים וחוזר חלילה. תקראו לי מפונקת, לא מזיז לי. זה היה הדיבור בזמן חתימת החוזה בתמורה לכמה אלפי שקלים טובים. חוזה זה חוזה, חייבים לכבד!
אז למה כבר יומיים אני נגררת ברחובות העיר, קופאת מקור 5 פעמים ביום, כאילו אני איזה כלבה מעורבת מאיזה מקלט לאימוץ שכונתי?
יא-וולי, איזה קור!!!  אין, אין מצב שאני זזה מכאן, נקודה!!
בוקר יום שישי, עוד לפני שאני מתמתחת ואני עמוק בתוך טרנינג פלנל סגול/אפור. מוזר, דווקא נעים. אני מפרגנת. פיפי והביתה, לא יותר. בגינת הבית הכל לח ובוצי, זה מה זה לא אסתטי! אבא רץ ואני רודפת אחריו, אין מה לעשות, זה חלק מהאינסטינקטים שלי, לא לכל דבר אני צריכה לתת לעצמי סיבה. 
                           

זה הזמן לחשוף את הסוד הגדול: שמי "הולי" ואני גורת "פאג" גזעית, מאומצת בת 7 חודשים בלבד. אני בביתי החדש ברמת גן רק שבועיים וכבר שמעתי לחשושים מאיש גדול עם חלוק לבן שאני שמנה מידי. אומרים שאני צריכה לרזות לקראת אלבום דיגיטלי שעושים לי. אם ריצת הבוקר תעזור לי עם החרחורים והנחירות אז בכיף.
10 דקות אחרי, ואני נישאת על כפיו של אבא במעלה המדרגות. מעולפת למחצה. שביתה כללית.

ביום שבת קמנו כולם מוקדם מהרגיל. בחוץ אפור וקר. אפילו חתולי הרחוב עוד מנמנמים. תזוזות מוזרות מידי ופתאום ללא אזהרה מוקדמת אני מוצאת עצמי מול שדה קטן והר גדול בלי אף מדרכה לרחרח או עץ מוכר לסמן. מה עשיתי להם?? וואלה, קר פה רצח ב"טבע" הזה. עוד לא הספקתי להתיישב לפיפי של הבוקר ועל גופי מעיל דמוי פרווה בצבע עור, יותר נכון בצבע הפרווה שלי. וואו, זה נעים זה. לא מנקר עיניים, וללא ספק מחמם במקומות הנכונים. בלי מעיל השטח שלי אין מצב שאני יוצאת מהאוטו. אבא, אמא ואני צועדים בבטחה בין השלוליות. הגשם שיורד לא מפריע, והקור מכה בפנים הפחוסות אבל אני פייטרית, לא מוותרת. באתי לתת עבודה. הם מטפסים ואני אחריהם. מכלבת יוקרה הפכתי לכלבת שטח 4 על 4, ללא מעצורים.  
 

שבת בצהרים, זמן מצוין לזרוק עלי איזה שמלת מעצבים ולצאת לשדרות רוטשילד לדפוק סיבוב דאווין. נרחרח את השטח, נבדוק את פשר הדיבור שרץ על הכלבים התל אביבים. כשהגעתי לראשונה הביתה קיבלתי מתנת אימוץ – שמלה סקוטית שמעצבת אופנה ישראלית תפרה לי לפי מידותיי, הצעקה האחרונה ברחובותיה הסואנים של העיר. אדום ללא ספק זה הצבע שלי, זה מבליט את היופי הפנימי שלי ומתחבר ישירות לאנרגיות החיוביות (לפעמים מציקות) שאני משדרת. אופנה עילית זה פשוט אני. והשמלה, עבודה עברית ציונית – כמו שצריך. יושבת עלי כמו כפפה ליד. ממש ללכת עם ולהרגיש בלי.      

אני מופתעת לגלות חוסר עניין מפתיע למדי מצד רוב הכלבים העוברים ושבים. לפחות תבואו, תריחו ותעריכו. כל כלב משחק אותה דון ג'ואן. חולצת יד שנייה לא הייתי שמה עליהם. 
            
ובשמלה סקוטית אדומה יחידה במינה אני פוסעת בראש מורם ואף מעוך, שועטת לעבר הספסל לקריאת הקשישים החביבים. קולטורה – קוראים לזה. אין מה לעשות, הם יודעים להעריך קלאסיקה אמיתית. 
 

בשמלה אני מרגישה מחובקת, לא צריכה פינוק מאף אחד. ובמעבר חציה איש עם מצלמה גדולה נעמד מולי ומצלם חופשי. מצלם ומחייך. וואו, עושים לי פפראצי – מתאים לי!!

לקראת מוצאי שבת יצאתי לטיול בפארק השכונתי. הטמפרטורה צונחת ואיתה החשק לזוז. מקרה חרום שגרר את אבא לעטוף אותי במעיל הורוד עם הפרווה (המזויפת) הלבנה. ללא ספק מעיל בטוב טעם. אבא מסביר לי שהעיצוב של המעיל הוא ישראלי אבל מיליארד סינים הם שהכינו לי אותו. אין מה לעשות בשביל כבוד צריך לעבוד.
בטיול אנשים נעמדים, מחייכים ספק מגחכים. אני שומעת שהם משווים אותי לפאריס הילטון. שם קצת פתאטי לכלבה, לא?
 

נתקלנו באיש מוזר שרכן לעברי ונגע בי בלי רשות. הוא שאל את אבא: "מוכר, מוכר?", אבא הסביר לאיש המוזר בקול סמכותי ש"הולי" היא לא סובארו ג'סטי שנת 86 מרופא והיא ממש לא למכירה!!! אין, הוא חולה עלי אבא שלי.
אבא שחרר אותי להסתובב קצת לבד. הוא אומר ש"זה טוב להיות קצת לבד עם עצמך". ובמחשבותיי עם עצמי דמיינתי את הרגע בו אני חוזרת הביתה ומתרוצצת בערום מלא ובקלילות מפתיעה מהמטבח לסלון משם לחדר השינה והופ – עמוק לכירבולית שלי.

שפריץ מקפיא של מים מאחת הממטרות העיר אותי מהחלום והחזיר אותי למציאות הורודה במרכז הפארק. מזל שהמעיל חסין למים (גם אם זה לא גשם).
בפינת הגן, בלי שאף אחד יכול לראות, אני תוהה אם כאן אשאיר את חותמי להיום. במחשבה שנייה אתאפק עוד קצת, בכל זאת מדובר בבגדי יוקרה, לא חבל??