גם הכלבים מזדקנים

בטבע, חיה שאיבדה את יכולת הציד גורלה למות ברעב. לעומת זאת חיות הבית שלנו אינן צריכות לחפש מזון, כיוון שאנו מספקים להן אוכל ושתייה בשפע ,אין להן את הצורך לדאוג לעצמן.
הטיפול הוטרינרי המודרני מאפשר להאריך את גיל החיה מעבר לזקנה הקיימת בטבע.
חתולים בני 18-20 שנה הם תופעה שכיחה (לא בחתולי הרחוב), והיות ואין להם שיער שיבה קשה להבדילם מהצעירים.
הכלבים לעומת זאת דומים לנו, בני האנוש: כלב מבוגר מתכסה בשיער שיבה, מבטו מוזר עקב התפתחות קטרקט, ולעתים הוא אף מאבד את ראייתו בגיל 11-12 שנה. למזלו, חוש הריח שלו עדיין טוב, ועוזר לו להתמצא ולזהות מקומות מוכרים לפי ריחם.
 
בנוסף חל גם שינוי באישיותו, הוא נהיה רגזן, עצבני וחסר סבלנות, ועלול אף לנשוך אם יופתע עקב פחד, חוסר אונים או רעש מוזר.הכלב אף מתחיל לעשות את צרכיו בבית, לא מתוך כוונה להרגיז את בעליו, אלא כיוון שהוא מבולבל לגבי מה זה חוץ ומה זה פנים.זה מזכיר קצת את הזקנה האנושית, והמילה סקלרוזה מתאימה גם לכלב.
סימן זקנה נוסף הוא כאבי פרקים. ככל שהכלב גדול וכבד יותר, קשה לו יותר לקום וללכת, הוא סובל בעת חילופי העונות, בעת עלייה או ירידה במדרגות. גם לכלב יש טיפול להרגעת כאבי הפרקים, בדיוק כמו אנשים ( דומה למגה-גלופלקס). הסבא במשפחה והכלב, שניהם יחד צועדים צעדים קטנים ומבינים איש את רעהו.
המזון של הכלב צריך להיות רך כיוון שרוב שיניו נשרו, ותותבות עוד לא קיימות לכלבים.התאבון לעומת זאת הולך וגדל, ככל שהכלב כל היום אוכל וישן.

הדאגה שלנו היא לאפשר לכלב איכות חיים ככל שניתן. סבלו מתחיל בערוב ימיו כאשר אינו מסוגל עוד ללכת ולעמוד על רגליו, והוא הולך ודועך כנר.הכלב סובל ואנו משתתפים בסבלו.
השאלה הנשאלת היא "מה עושים?" הרפואה הוטרינרית כבר אינה יכולה לעזור. האם לתת לו זריקת הרדמה?האם להמתין לסוף הטבעי, שייתכן כי יתארך וסבלו יגבר עוד ועוד?

ההגיון אומר שצריך לעשות משהו, אך הלב מקשה על הפרידה אחרי כל שנות החברות, האהבה והנאמנות.
כמו רוב ההחלטות, גם זו אינה קלה, וגם הוטרינרים עדין לא מצאו את הפתרון האידיאלי שירגיע גם את המצפון.
החלטה זו קשה במיוחד לילדים שגדלו עם הכלב וראו בו אח וחבר כל השנים.

אומרים שהחיים קשים - גם המוות קשה.