לפני שנים לא ממש רבות, חתלתלת הייתה גורם המוות הנפוץ ביותר אצל גורי חתולים וחתולים צעירים. פיתוח החיסון נגד המחלה והשימוש בו שהפך להיות נפוץ ושגרתי, הביא להפחתה גדולה במספר מקרי המוות ממחלה זו. עם זאת, הווירוס הגורם למחלה עדיין נפוץ מאוד: הוא עדיין מסוכן מאוד לגורים וחתולים צעירים ועדיין ישנם מקרי מוות שנגרמים בגללו. חשוב להכיר את המחלה; עוד יותר חשוב להכיר את הדרכים לטפל בה; הכי חשוב להכיר את הדרכים למנוע אותה.
מה זה חתלתלת?
חתלתלת היא מחלה שנגרמת על ידי נגיף (וירוס) הפרוו החתולי. המחלה מדבקת ביותר ויכולה להביא במקרים רבים למותו של החתול שנדבק בה. נגיף הפרוו הוא נגיף שמסתגל במהירות לסביבה שלו, משתנה בעקביות ומארגן את עצמו בצורות חדשות עם פוטנציאל למחלות חדשות. יש לו נטייה חזקה להשתכפלות בתאים שמתחלקים במהירות והוא פוגע בעיקר בגורים ובחתולים צעירים.
הנגיף פוגע בעיקר בשתי מקומות בגוף החתול: הוא פוגע במערכת העיכול ובעיקר במעי שבו התאים מתחלקים במהירות, יוצר כיבים וגורם נזק כבד לתפקוד המערכת. הוא גם פוגע במח העצם וגורם נזק ליכולת הגוף לייצר כדוריות לבנות – ה"חיילים" שתפקידם להילחם בזיהומים שפוגעים בגוף (מכאן שמה הלועזי של המחלה – פאנלויקופניה – שמשמעו מחסור בכדוריות לבנות.) השילוב הזה – בעיות קשות במערכת העיכול וחוסר יכולת של הגוף להגן על עצמו – מסתכם במחלה קשה ולרוב קטלנית.
החתלתלת פוגעת לא רק בחתולים ביתיים אלא בכל משפחת החתוליים, דהיינו גם בטורפים אחרים מהמשפחה כמו אריות ונמרים.
איך נדבקים בחתלתלת?
הנגיף עובר דרך הפרשות גופניות שונות – צואה, שתן, ריר, דם וכן הלאה. מקום שבו רבץ פרט נגוע יכול להוות נקודת הדבקה לחיות אחרות. גם חרקים שונים, ובעיקר פרעושים וזבובים, יכולים להעביר את המחלה. הנגיף לא נישא באוויר אלא זקוק לנשא וההדבקה מתרחשת דרך שאיפה או בליעה של נשא הנגיף. כיוון שחתולים ידועים בהקפדה על ניקיון גופם, ליקוק הפרווה הוא דרך נפוצה שבה הנשא והנגיף נכנסים אל תוך הפרט המודבק. דרך נפוצה נוספת היא ליקוק של צואה נגועה. חשוב לזכור שפרטים שהתגברו על המחלה עדיין יכולים להיות נשאים של הנגיף למשך מספר שבועות אחרי ההחלמה.
התקופה הרגישה ביותר עבור החתולים היא בין גיל 11 שבועות – זמן שבו הם עדיין מוגנים חלקית על ידי הנוגדנים שקיבלו מהאם דרך החלב – ועד גיל 16 שבועות – אז המערכת החיסונית מגיעה לתפקוד מלא. כשהגור גדל הוא יכול להתמודד בצורה טובה יותר עם הנגיף בזכות המערכת החיסונית שלו. כמו כן, כיוון שיש לו מסת גוף גדולה יותר, קל לו יותר להתגבר על ההתייבשות שנגרמת עקב המחלה. גורים שלא קיבלו חלב אם רגישים כבר בגיל צעיר מאוד לנגיף.
הנגיף יכול לעבור מחתולה לעובר שלה. כאשר העובר צעיר מאוד, ההדבקה לרוב תוביל להפלה. אך אם הדבקה התרחשה כאשר העובר כבר גדול – שבועיים-שלושה לפני ההמלטה –העובר עשוי להיוולד עם נזק מוחי כיוון שהנגיף משתכן בעיקר במוח היכן שהתאים מתחלקים במהירות. גורים כאלה שורדים את המחלה אבל סובלים מנזק מוחי מסוים כל חייהם: חלקם סובלים מעיוורון, מתנועות בלתי רצוניות, מרעידות ועוד.
למרות שגורים הינם רגישים במיוחד לנגיף, גם חתול בוגר שלא נחשף בעבר לנגיף יכול להידבק בו ולפתח את המחלה.
גם בני אדם יכולים להעביר את הנגיף אם נגעו ללא כפפות בחיה חולה. למרות שבני אדם יכולים להיות נשאים של נגיף הפרוו, הם אינם יכולים לחלות בחתלתלת. כיוון שבני אדם הם נשאים, אחת מדרכי ההעברה של המחלה היא דרך מי שטיפל בחתולים נגועים ולא הקפיד על היגיינה ועל אמצעי הגנה מתאימים.
גם כלבים אינם חולים בחתלתלת אם כי נגיף אחר מאותה משפחה – נגיף הפרוו הכלבי – גורם למחלה קטלנית אחרת בכלבים (לא לכלבלבת כיוון שזו נגרמת על ידי נגיף ששייך למשפחה אחרת לחלוטין.) לעומת זאת, המחלה מדבקת אצל דביבונים, חוטמנים, לוטרות, סמורים, בואשים וחיות אחרות. חמוסים, לעומת זאת, אינם נשאים של הנגיף הגורם לחתלתלת.
תסמינים וסיבוכים אפשריים
כיוון שטיפול מהיר הינו הכרחי אם רוצים להציל פרט חולה, חשוב מאוד להתייעץ בדחיפות עם וטרינר ברגע שגור מפגין את התסמינים הבאים:
- דיכאון, אפטיה
- הקאות
- אנורקסיה, חוסר תיאבון מופגן
- שלשול
- חום
- חוסר יציבות בהליכה
תסמין נוסף שמתגלה בבדיקות מעבדה הוא מחסור חמור בכדוריות לבנות (לויקופניה). דרך נוספת לאבחן את המחלה היא על ידי בדיקת הימצאות נגיף הפרוו אצל החיה החולה.
הפגיעה הקשה במערכת העיכול גורמת להתייבשות עקב מחסור בנוזלים. החתול נחלש מאוד ולעיתים גם מופיעים נזקים עצביים. במקרים קיצוניים החתול גם יסבול מבעיות של קרישת דם.
טיפול וריפוי חתלתלת
כיוון שמדובר בנגיף, אין תרופה שיכולה לחסל אותו. מטרת הטיפול היא להעניק לגוף עצמו מספיק זמן על מנת שהמערכת החיסונית תייצר נוגדנים שיחסלו את הנגיף. לכן הטיפול כולל מתן נוזלים, מתן אנטיביוטיקה נגד זיהומים משניים שנגרמו עקב חולשת הגוף והפגיעה במערכת העיכול ומתן תרופות לטיפול בנזק שנגרמת למערכת העיכול, בהקאות ובשלשול. לעיתים יהיה גם צורך במתן פלסמה (החלק הנוזלי של הדם) לחתול. בכל מקרה, הטיפול הינו אינטנסיבי מאוד ודורש אשפוז של החתול והשגחה רצופה.
לגורים ששרדו את הימים הראשונים של המחלה יש סיכוי גבוה להחלים. טיפול מהיר ונכון יכול להציל את הפרט החולה ולכן אבחון מהיר הוא הכרחי. ברוב המקרים, חתול ששרד את המחלה לא יסבול מנזקים ארוכי טווח. כמו כן, חתול ששרד את המחלה כבר לא יסבול ממנה פעם נוספת כיוון שהגוף פיתח נוגדנים לנגיף.
ההגנה הטובה ביותר היא המניעה
כמו כל נגיף, האויב הגדול ביותר של נגיף הפרוו הגורם לחתלתלת הוא החיסון. החיסון פותח בשנות ה-50 ושימוש בו כיום הינו שגרתי ומקובל.
את החיסון נגד חתלתלת יש לתת פעם ראשונה בגיל 8-6 שבועות והוא ניתן כחלק מהחיסון המרובע ולאחר חודש נותנים חיסון דחף (בוסטר). נהוג לתת חיסון נוסף פעם בשנה על מנת לחדש את הנוגדנים בגוף החתול.
במקרים מסוימים יש תופעות לוואי אפשריות לחיסון: חום, נפיחות מקומית ואפילו אלרגיה לחיסון. את החיסון אסור לתת לחתולות בהריון כיוון שהוא יכול לגרום לנזק מוחי לעובר.
הקפדה על ניקיון במקום בו נמצאים חתולים הינה חשובה מאוד, בעיקר אם יש גור בבית. מומלץ מאוד שלא לחשוף גורים לא מחוסנים לחתולים אחרים שאולי נשאים ולא להביא אותם למקומות שבהם יש חתולים אחרים, בעיקר גורים, שאולי הינם נשאים.
אם היה לכם גור חולה בבית, חשוב מאוד לחטא את כל המקומות שבהם הוא רבץ וכל מה שבא איתו במגע.
חתלתלת היא מחלה איומה שהטיפול בה קשה. הדרך הטובה ביותר להתמודד עימה היא למנוע את הידבקות החתול שלכם בנגיף ואבחון מהיר של המחלה במקרה שהחתול שלכם נדבק בה. אין ספק שבמקרה הזה ידע יכול להציל חיים – את החיים של החתול שלכם.
מתלבטים? מודאגים? פנו אלינו.